החלטה בתיק ת"א 61026/05

רקע כללי

המשיב הגיש תביעה המופנית בין השאר כלפי נגד המבקשים, בה עתר לחייבם לשלם לו את הסך של 194,924 ש"ח, בתורת ערבים לחיוביהם של הנתבעים 1 ו-2 (להלן: הלווים). החיובים הנערבים הם שניים: האחד -  הלוואה שניתנה ללווים ביום 27.2.1995 על סך 135,000 ש"ח, אשר מטרתה הייתה רכישת דירה ברחוב ברנפלד 19/26 באר שבע;  השני - הלוואה שניתנה ללווים ביום 5.2.1996 על סך של 45,000 ש"ח, שנועדה לאפשר רכישת דירה ברחוב אביה השופט 10/2, באר שבע (במקום הדירה הראשונה, שנמכרה ביום 20.11.95). אין חולק כי הלווים לא קיימו את חיוביהם כלפי הבנק המשיב וכי ננקטו כלפיהם הליכי מימוש משכון, בגדרם נמכרו זכויותיהם בדירה האחרונה תמורת 42,000 דולר. כאן המקום לציין כי המבקשים הם בגדר ערבים יחידים, לפי פרק ב' לחוק הערבות, התשכ"ז - 1967 (להלן: חוק הערבות) וביתר דיוק: לפי תיקון תשנ"ב לחוק הערבות.

המבקשים עותרים לסילוקה של התובענה על הסף מחמת התיישנות.

טענות הצדדים

המבקשים טוענים כי בהתאם להוראת סעיף 7 לחוק הערבות, עומדים הם בנעלי הלווים וכל טענה העומדת ללווים כלפי הנושה, עומדת אף לערבים. לגישת המבקשים, ההלוואה הראשונה נשוא התובענה, התיישנה הואיל והדירה שלשם רכישתה ניתנה ההלוואה, נמכרה ביום 20.11.1995 (יום תחילת מירוץ ההתיישנות). הואיל והתביעה הוגשה רק ביום 30.8.2004, הרי שחלפה לה תקופת ההתיישנות.

המבקשים אף סבורים כי העילה בגין ההלוואה השנייה התגבשה ביום 17.7.1997 עת הגיש הבנק המשיב תובענה נגד הלווים בת"א (ב"ש) 5805/97. לפיכך, גם העילה בגין הלוואה זו התיישנה, שכן התובענה דנן הוגשה, כאמור,  ביום 30.8.04.

הבנק כופר בטענות ההתיישנות. עמדתו היא כי ניתן היה לנקוט הליכים נגד המבקשים רק לאחר מיצוי הליכי ההוצאה לפועל נגד הלווים. החלטה אודות מיצוי ההליכים נגד הלווים ניתנה רק ביום 12.7.2004 (נספח ה' לכתב התביעה). זהו אפוא המועד בו נתגבשה עילת התביעה נגד המבקשים בגין ערבותם.

המבקשים השיבו לתגובה באומרם כי העילה נגדם מתיישנת עת מתיישנת העילה נגד הלווים, נוכח סעיף 7(ב) לחוק הערבות.

הפלוגתאות וההכרעה

השאלה הצריכה הכרעה היא אימתי נולדת עילת התביעה כלפי ערבים, אשר ערבותם היא לפי פרק ב' לחוק הערבות. שאלה נוספת עניינה אם אמנם חלה הוראת סעיף 7 (ב) על ערבים אלה, אם לאו.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה לתגובה וכן בכתבי הטענות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. עיקרו של דבר הוא שמירוץ ההתיישנות נפסק עם הגשת התביעה נגד החייב (ובענייננו - הגשת הבקשה למימוש משכון כלפי הלווים) ומתחדש עם קבלת אישור ראש ההוצאה לפועל בדבר מיצוי ההליכים נגד החייב.

המתווה הנורמטיבי

ככלל, מתיישנת תובענה אזרחית (שעילתה אינה מבוססת על זכות במקרקעין) כעבור 7 שנים מהיום שבו נולדה עילת התובענה (סעיפים 5 ו- 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958).

בענייננו מדובר על ערבות להלוואה לפי פרק ב' לחוק הערבות כתיקונו בתשנ"ב. יש לבדוק הוראות החוק ביחס למועד בו נולדת עילת התביעה נגד הערבים. קיימא לן שתי הוראות בסוגייה זו. האחת - סעיף 7 (ב) לחוק הערבות, לפיה אם התיישנה התובענה נגד החייב - התיישנה היא אף נגד הערב. השנייה - מצוייה בסעיף 17ג(א) לחוק הערבות, אשר קובע שני תנאים מוקדמים לגיבוש זכותו של נושה להגשת תובענה כלפי ערב:

"(א) לא תוגש תובענה נגד ערב יחיד אלא לאחר שנתקיימו שניים אלה:

(1)    ניתן פסק דין נגד החייב;

(2)    יושב ראש ההוצאה לפועל אישר שעל מנת להיפרע מהחייב, נקט הנושה בכל הליכי ההוצאה לפועל, לרבות הליכים למימוש משכנתה על דירת מגורים או למימוש משכון על זכויותיו בדירת מגורים, והכל כשהם סבירים בנסיבות הענין."

השאלה היא למי מהוראות אלה תינתן הבכורה.

המלומד ר' בר-קהן "התיישנות תביעה כנגד ערב לאור התיקונים לחוק הערבות" הפרקליט מז 168 (2004) גורס לעניין סוגיית ההתיישנות (בעמ' 172-174) כי תיתכנה שתי תשובות אפשריות לשאלה מהו מועד היווצרות העילה בתביעה כנגד ערב. האחת: המועד הקובע הינו המועד בו נוצרה העילה כנגד החייב העיקרי. האחרת: המועד הקובע הינו המועד בו נתקבל אישור ראש ההוצאה לפועל בהתאם לסעיפים 17ג או 27 לחוק הערבות. בר-קהן סבור כי מועד תחילת תקופת ההתיישנות כלפי הערב הוא מועד אישור ראש ההוצל"פ בדבר מיצוי ההליכים נגד החייב. לגישתו, זוהי עמדה ראויה, אשר מונעת תוצאות בלתי סבירות ( שם , בעמ' 180).

בבית המשפט העליון טרם נפסקה הלכה בסוגייה זו. בבית המשפט המחוזי קיימת מחלוקת פוסקים לגביה.